סינמה מוזיאון / הקרנה מיוחדת — שני סרטים ברצף / הפנים של נובמבר, 1963 ומדיום קול, 1969

שני סרטים מכוננים בתולדות הקולנוע האמריקאי מציעים מבטים שונים על כוחה של המצלמה.

הקרנת שני הסרטים מתקיימת בזיקה לתערוכה אלכס ליבק: קופסה שחורה, המוצגת בביתן איל עופר. בדומה לבמאיי הסרטים, גם ליבק מפנה את מצלמתו אל המפגש שבין האדם הפרטי למציאות החברתית והפוליטית. תצלומיו, הנעים בין רגעים היסטוריים לשגרת הרחוב, בין אירוניה לאמפתיה, מזמינים אותנו לבחון מחדש את הגבול שבין צילום עיתונאי ליצירת אמנות, ובין התבוננות במציאות להתערבות בה.

הקדמה: ד"ר תמרה אברמוביץ', אוצרת המחלקה לצילום ואוצרת התערוכה אלכס ליבק: קופסה שחורה

—

הפנים של נובמבר

ארצות הברית, 1963 | בימוי: רוברט דרו | 12 דקות, ללא דיאלוג

זהו סרט קצר ונוקב, ללא דיאלוג או קריינות, שיצר רוברט דרו, מאבות זרם הקולנוע התיעודי הישיר. הסרט מתעד אחד הרגעים הקודרים והמטלטלים בתולדות ארצות הברית באמצעות התבוננות באבלים בהלווייתו של נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, בנובמבר 1963. פניהם של האבלים חושפות את כאבם הפרטי בעקבות הרצח – הפנים של נובמבר. הסרט הוזמן במקור על ידי רשת ABC News כדי לתעד את הלוויית הנשיא, אך בשל אורכו וצורתו החריגים החליטה שלא לשדרו. על אף זאת, הסרט זכה בפרסים הראשונים בשתי קטגוריות בפסטיבל הסרטים של ונציה.

מדיום קול

ארצות הברית, 1969 | בימוי: הסקל וקסלר | משחק: רוברט פורסטר, ורנה בלום, פיטר בונרז | 111 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית

הסרט, שאותו ביים וצילם הצלם עטור הפרסים הסקל וקסלר (מי מפחד מווירג'יניה וולף?, 1966; נועד לתהילה, 1976), עוקב אחר ג'ון קסליס (רוברט פורסטר), צלם חדשות טלוויזיה ציני ומנוכר, המגלה כי הרשת שבה הוא עובד מעבירה בחשאי את צילומיו ל־FBI לשם מעקב אחר חשודים. לאחר שהוא מוחה על כך, הוא מפוטר ונסחף אל תוך מערבולת של אלימות, פחד ותסיסה פוליטית במהלך הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968.

וקסלר משלב בין סצנות מבוימות לבין תיעוד של האירועים האלימים שהתרחשו בפועל ברחובות שיקגו, על רקע המחאות נגד מלחמת וייטנאם ומתחים בין־גזעיים גואים. כך הוא מציב את הדמויות הבדיוניות בלב המציאות הסוערת של אמריקה בסוף שנות ה־60. המפגש בין העלילה הבדיונית לבין התיעוד הישיר מטשטש את הגבולות בין קולנוע תיעודי לעלילתי, והופך את מדיום קול למסמך קולנועי המציע מעין קפסולת זמן של אחת התקופות הסוערות בתולדות ארצות הברית.

עבודתו של וקסלר, בדומה לזו של טום וסלמן, שואבת דימויים מחומרי מציאות של התרבות האמריקאית. אך בעוד שווסלמן משתמש בדימויים מעולם הפרסום, מוצרי הצריכה והמדיה הפופולרית, וקסלר משלב בסרטו תיעוד דוקומנטרי. בשני המקרים, הצופה מוזמן לבחון מחדש את האופן שבו דימויים מעצבים את תפיסת העולם שלנו.

—

מספר המקומות מוגבל | כל משתתף חייב בכרטיס.
—

דימוי: Paramount Pictures ©