דודו גבע היה פה: חדש באוסף

כבר בשנות השבעים והשמונים התפרסם בזכות דמויותיו האיקוניות, ובראשן הברווז ("כל העיר") שהיה לסמל של אבסורד ופרובוקציה. במשך שנים פרסם גבע בעיתונות הארצית והמקומית סדרות וטורים רבים של קומיקס ששילבו הומור שחור עם ביקורת נוקבת על החברה הישראלית: "יוסף ואחיו" על פקיד אשכנזי שהוא "לוזר נצחי" הנדפק על ידי המערכת; "אהלן וסהלן", על שני בלשים ירושלמים לא־יוצלחים שנֶהגו על ידי גבע וקובי ניב בספרם "מגוחך"; "משמעות החיים", "הדרך אל האושר" ועוד. דמויותיו וטוריו שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, התוו את הדרך לשיח ההומוריסטי ולקַו המינימליסטי שאפיינו את האיור הסאטירי באותן השנים.

במקביל לפועלו כקומיקסאי וכעיתונאי, אייר גבע כרזות וספרי ילדים והיה אמן פלסטי, בנוסף להיותו חוקר אוטודידקט נלהב של תולדות האמנות. הוא החל לרשום בגיל צעיר מאוד, תוך כדי התבוננות בעצמו, במשפחתו, בחיות ובסביבתו הקרובה. השפעת המאסטרים של המודרניזם, בהם פיקאסו ומאטיס, ניכרת בעבודותיו שכללו רישומי עיפרון שנעשו ביד בוטחת, אקוורל, אקריליק, פסטל וקולאז'.

במלאת עשרים שנה למותו, העניקה משפחתו ברוב נדיבות כשמונים יצירות במתנה לאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות. תצוגה זו היא חלק קטן ממתנה זו, וחלק קטן עוד יותר מהפעילות הענפה של גבע לאורך השנים, אך היא ממחישה את המגוון המדיומלי הרחב של יצירתו, את הדמויות הבלתי נשכחות, את ההומור היבש אך המושחז, את הסגנון שאיתו הוא מזוהה, ואת השימוש באמנות כאמצעי לביקורת חברתית. אין ספק כי עבודותיו מהדהדות גם היום ברלוונטיות שלהן. הן משקפות את המציאות המורכבת בארץ ומציבות מראה מול החברה הישראלית: הפוליטיקה היום־יומית, האלימות, הבירוקרטיה והממסדיות, אך בו בזמן מעניקות לדמויות ולאזרחים בה מידה של אנושיות פגומה ומצחיקה שניתן בקלות להזדהות עימה.